החלטה בתיק ת"א 31851-04-11

1.         בפני תביעה נזיקית שהוכתרה כ"תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים", על סך 856,000 ש"ח (להלן: התביעה) שהגישה התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: התובעת), כנגד הנתבעות והתובעות שכנגד 1 ו-2 (להלן לפי ההקשר: הנתבעת 1 ו הנתבעת 2 או הנתבעות), במסגרת הוראת סעיף 77(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: החוק).

2.         החלטה זאת עניינה בשאלה, האם אכן התביעה דנן כשירה להתברר כתביעה נגררת.

רקע עובדתי:

3.         התביעה נסמכת על עובדות כתב אישום בהן הודו והורשעו הנתבעות במסגרת הסדר טיעון (כב' השופט נויטל בת"פ 23650-12-09), בעבירות של סחיטה באיומים, איומים, הטרדה באמצעות מתקן בזק, כאשר הנתבעת 1 הורשעה גם בעבירה של קבלת דבר במרמה. בהתאם לכתב האישום, הנתבעות קשרו קשר לסחוט את התובעת ולגרום לה להעביר לחשבונה של הנתבעת 1, כספי ירושה שקיבלה התובעת (בסך של 126,000 דולר) (להלן גם: הסכום הראשון) וכספי ירושה שעתידה הייתה לקבל (בסך של 40,000 דולר) (להלן גם: הסכום השני) שמקורם בצוואה של אזרח אוסטרלי, מכר משותף לתובעת ולנתבעת 1 (להלן: טום). מעשיהן של הנתבעות החלו זמן מה לאחר פטירתו של טום, כאשר מיני אז חשו הנתבעות שהתובעת ניצלה אותן לאורך השנים ונתנה להן הנחיות שונות שהזיקו להן, וכך יש להן טענות גם בקשר לטום ו "לנסיבות כתיבת צוואתו" (פסקה 5.א. לכתב האישום). הנתבעות קשרו קשר לסחוט את התובעת, ולשם כך אספו "חומר מפליל" כנגד התובעת ואיימו כי הן יעבירו אותו לגרושה עמו הנתבעת הייתה מצויה בסכסוך משפטי, לבעלה ולבית המשפט. כמו כן הכינו הנתבעות טיוטות 2 חוזים, לפיהם מסכימה התובעת להעביר אל הנתבעת 1 את כספי הירושה האמורים.

משסירבה התובעת לדרישת הנתבעות להעביר את כספי הירושה אל הנתבעת 1, סחטו אותה הנתבעות באיומים שהן יפיצו את החומר שאספו עליה, במטרה להניעה להעביר את כספי הירושה שקיבלה ושעתידה לקבל, לידי הנתבעת 1.

4.         כתוצאה מאיומים אלו, ומתוך פחד ולחץ כי הן תעשנה שימוש בחומר שהוצג בפניה, חתמה התובעת על החוזים האמורים. לאחר מכן, הנתבעות דרשו מהתובעת להגיע עמן לסניף הבנק ולבצע העברה של סכום הכסף הראשון מכספי הירושה שכבר הועבר לחשבון התובעת, העברה שאכן בוצעה בפועל. בהמשך, לאחר שנודע לנתבעת 1 כי התקבל סכום הכסף השני, העבירה הנתבעת 1 לעו"ד אשר טיפלה בכספי הירושה, את החוזה אשר הסדיר את הסכמת התובעת להעברת הסכום השני, תוך שידעה כי התובעת חתמה על חוזה זה מתוך לחץ ואיומים שהופעלו עליה על ידה ועל ידי נתבעת 2. ובעקבות העברת החוזה הנ"ל, קיבלה הנתבעת 1 במרמה לחשבונה את הסכום השני.

כך הנתבעת 1 העבירה לנתבעת 2 סך של  35,000 ש"ח מהכספים.

5.         הנתבעות הורשעו במסגרת הסדר טיעון, כאשר ב"כ הנתבעת 1 סייג את הודאתה במסגרת אישור הסדר הטיעון, לפיה אין בהודאתה "משום אישור לתוקף הצוואה ו/או לזכות של המתלוננת בכספים שחולקו או שיחולקו...".

6.         התובעת טענה בכתב התביעה, תוך שהתבססה על האמור והמפורט בכתב האישום, כי בשל מעשי האיום והסחיטה בהן הודו והורשעו, היא פעלה בהתאם למפורט בכתב האישום. לטענתה, מעשיהן אלה של הנתבעות מהוות עוולה של גזל בניגוד לסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), בהיותה בעלת הזכות להחזיק בכספים שהועברו לידי הנתבעת 1, שנשללו על ידי מעשיהן של הנתבעות.

משכך, עתרה התובעת לכך שבית המשפט יורה לנתבעות, יחד ולחוד, להשיב את שני סכומי כספי הירושה שנגזלו על ידן ממנה, המשוערכים לסך של 656,000 ש"ח למועד הגשת התביעה, וכן לחייבן לפצותה בסך של 200,000 ש"ח בגין פיצויים כלליים, כשבסה"כ סכום כתב התביעה הועמד על סך של 856,000 ש"ח.

7.         הנתבעת 1 טענה בכתב הגנתה, בין השאר, כי יש לסלק את התביעה על הסף, כשלטענתה, לא ניתן כלל להגיש את התביעה באופן שהוגשה כיוון שלא מתקיים התנאי המרכזי לפיו נדרש כי התביעה תוגש בשל העובדות המהוות את העבירות שבהן היא הורשעה במסגרת הסדר טיעון. לשיטתה, אין בהסדר הטיעון כדי לשחרר את התובעת מהוכחות העובדות הדרושות לה לשם הוכחת נזקיה, שכן לא עולה בהכרח כי נגרם לתובעת נזק כלשהו בשל מעשיה של הנתבעת 1 ואין כל קשר סיבתי בין מעשיה לבין הנזקים הנטענים של התובעת.

בנוסף, טענה כי מעשיה בוצעו על רקע תוצאת מערכת היחסים בינה ובין התובעת כאשר, לטענתה, התובעת השתלטה על חייה ועל נפשה, הוליכה אותה שולל וקיבלה ממנה כספים רבים במרמה תוך סחיטה באיומים ומצגי שווא של יכולות כישוף והתחזות לבן זוגה שנפטר. לטענתה של הנתבעת 1, מעשיה של התובעת, הם שגרמו לה לבצע את המעשים בגינם הורשעה, כך שלמעשה התובעת תרמה תרומת רשלנות ושיעור אשם תורם שעומד על 100% למעשים בהם הורשעה. בין היתר, מפנה הנתבעת 1 לכך שהתובעת הורתה לה למכור את דירתה וכן שכנעה אותה להחתים את בן זוגה, טום, (כך לטענת הנתבעת 1) על הצוואה שלפיה התובעת תירש 2/3 מנכסיו, ופעלה תוך תכנון מוקדם כדי להשתלט על רכושו תוך שימוש בכוחות שהתובעת שכנעה אותה ואת טום שהיא ניחנה בהם. לטענת הנתבעת 1, במצב דברים זה היה על התובעת לצפות כי היא (הנתבעת 1) תבצע מעשים לרבות עבירות פליליות כדי להשיב לעצמה את מה שהתובעת גזלה ממנה. כן מייחסת הנתבעת 1 "תרומת התרשלות לאירוע", וכי התובעת לא עשתה די כדי להקטין את נזקיה הנטענים.

עוד טענה הנתבעת 1 לקיזוז נזקיה שלה בשל מעשיה של התובעת. הנתבעת מפרטת כי הצוואה עליה חתם טום וציווי 2/3 מרכושו לתובעת, לא נעשתה מתוך רצון חופשי ותוכנה הוא תלות של השפעה בלתי הוגנת ולמרות שטום התכוון להוריש לה (לנתבעת 1) את כל רכושה. כן הפנתה להסתייגותה במסגרת הסדר הטעון לעניין הצוואה.

בד בבד, הגישה הנתבעת 1 תביעה שכנגד על סך של כ- 535,000 ש"ח, בתוספת פיצוי בגין נזקי גוף.

8.         גם הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף (או למוחקה) תוך שלטענתה אין תחולה לסעיף 77 לחוק על כתב התביעה, הואיל ובין היתר, לא נעשתה הפרדה מתבקשת בינה ובין הנתבעת 1, ולפי העובדות המבססות את העבירות בהן הורשעה, לא עולה כי קיבלה סכום כסף כלשהו מהנתבעת 1 או מהתובעת. לטענתה, האמור בכתב התביעה חורג מהעובדות המהוות את העבירות בהן היא הורשעה ועוסק גם בשאלת האחריות והאשם. משחורג כתב התביעה מאותן עובדות נדרשות לפי החוק, אין מקום לדון בתביעה ולהכריע בה כתביעה נגררת. כן טוענת הנתבעת 2, כי הודאתה במסגרת הסדר הטיעון אינה מתייחסת לכלל עובדות כתב האישום, אלא רק בעובדות הקשורות לעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, ואין מקום לייחס לה בכתב התביעה ובאופן גורף עובדות שרלוונטיות לנתבעת 1 אחת כרלוונטיות גם ביחס אליה.

הנתבעת 2 גם מפנה לכתב התביעה ממנו עולה באופן ברור כי גם התובעת עצמה יודעת שרק הנתבעת 1 קשורה למעשי האיומים והסחיטה ולקבלת הכספים בשל מעשים אלו, ואין לה (לנתבעת 2) כל קשר לכך, כך שאין כל עילת תביעה נגדה.  כמו כן, הנתבעת 2 הפנתה למערכת היחסים ה"רחבה" בינה ובין התובעת, תוך שטענה שהתובעת והנתבעת 1 ביצעו בה שטיפת מוח וגרמו לה לנזקים נפשיים חמורים, תוך הולכתה שולל ופגיעה בכוח השיפוט שלה, כך שמעשיה הפליליים הינם פרי השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת והנתבעת 1 ביחד ולחוד. כן הפנתה לכך שהנתבעת 1 ניצלה את כעסה (של הנתבעת 2) על התובעת ואת מצבה הנפשי והרגשי המעורער, וגררה אותה להיות מעורבת עמה בביצוע העבירות הפליליות.

בנוסף, הנתבעת 2 טענה כי לתובעת אשם תורם מכריע בנזקיה הנטענים. כך הגישה תביעה שכנגד, נגד התובעת ונגד הנתבעת 1, שעילתה פיצוי בגין נזקי גוף וכן הגישה הודעה לצדדים שלישיים (הנתבעת 1 ועורך דינה בגין עריכת ההסכמים כשלוחה של הנתבעת 1).

9.         במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק דנן הועלתה שאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה, לדון בתביעה דנן. בית המשפט עמד על כך כי למרות שהנתבעת 2 לא הורשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה, כתב התביעה שהגישה התובעת מתייחס למכלול הכספים שהועברו לנתבעות מהתובעת (כנטען בכתב התביעה). כן הפנה בית המשפט לשאלת העילה של "השבת אותם הכספים" והאם " העילה מקורה בהרשעת הנתבעות והודאתן בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר הטיעון" כששאלה זו מעוררת את שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט להידרש לתביעה כפי שהוגשה במסגרת החוק.

טענות הצדדים: